12/05/2022
ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
ארבע בבוקר, הכל עדיין ריק. אני מיישר את המכונית ליד שפת המדרכה בחלק הרחב ביותר של הצומת. למירו היו כנראה נדודי שינה. אולי התגעגע לאישתו האהובה, שנפטרה לפני מספר שנים. מוקדם מאוד והוא כבר בחנות. עומד נשען על משקוף הדלת משקיף על הרחוב. כשהוא מבחין בי הוא מסמן לי בידיו לזוז משם. 'תעלה למעלה' הוא אומר לי. 'ליד המכולת'. אני לא עונה לו ויוצא מהרכב. 'אתה מסתיר ללקוחות את הפלאפל'. 'אני לא' אני ממלמל. אין לי כוח להתווכח עם מירו בשעה כזאת של הבוקר. שנינו יודעים היטב, שבעוד כמה שעות הצומת כולה תהיה דחוסה במכוניות, משאיות, הולכי רגל, עגלות ילדים, סלסלות סחורה, לוחות עץ, חלקי רהיטים ועוד, ושום דבר לא ימנע מהלקוחות של פלאפל מירו הוותיק מלהיכנס לחנות ולהזמין לעצמם מנת אורז עם שעועית, קציצות דג או פלאפל, כמובן.
אני מתחיל לטפס במעלה הרחוב. ליד דלת חנות המכולת כבר מונחים ארגזים עם מוצרי החלב. עוד מעט תגיע המשאית של הלחם. אחריה הירקות ושאר הסחורה. אני עולה לכיוון הפניה לרחוב העמלים. גבר צעיר לבוש מעיל שחור ארוך, המגיע לו עד אמצע השוק, עטור זקן ג'ינג'י ופאות מסולסלות, צועד בצעד מהיר. על כתפו מגבת ובידו שקית. הולך למקווה. חבורת נערים צעירים, ילדים כמעט, הולכים בקבוצה דלילה במורד הכביש. כבר לא מדברים, אפילו לא מרעישים, עייפים. עייפים משעות של שוטטות חסרת מטרה. הם לבושים ברישול. החולצות הלבנות מזוהמות המכנסיים השחורים מרובבים מאבק. הולכים יחד אבל כל אחד שקוע בעצמו. במחשבותיו. בסבלו. בפחדיו. מדי פעם אחד מהם בועט בשרידי קרטון, פחית שתיה מעוכה או שקית ניילון מתעופפת. בסוף הם יידחפו כל אחד לביתו. יצטופפו במיטה עם אח או שניים וילכו לישון. לא. הוריהם לא רווים מהם נחת.
הרחוב נראה רע. מטונף. מסריח. צפרדעי הזבל הפתוחות עולות על גדותיהן, אבל עובדי התברואה של עיריית ירושלים יגיעו רק בעוד שעתיים. נצנוץ נחושת עמומה מבין הגרוטאות מושך את תשומת ליבי. אני ניגש לשם ושולף טס נחושת יפה. שחוק מאוד ומלוכלך. שמח, אני חוזר איתו לרכב ומכניס לתא המטען. שוב אני עולה לכיוון המאפיה והמחשבות נודדות אל נונה.
נונה היתה שכנה של סבתי ברחוב סלנט. אני זוכר אותה מימי ילדותי. אישה שמנה למדי, נמוכה וכהה, בעלת לשון חדה ובנים שלא כדאי להתעסק איתם. פחדתי ממנה. הייתי חומק במהירות ליד הכניסה לביתה, ורץ לבית של סבתי.
בסוף שנות ה-90 כשפתחתי את המאפיה בבית ישראל. ראיתי אותה מסתובבת עם עגלה ועליה כלי נחושת. זיהיתי אותה למרות שערה שהתדלדל מתחת למטפחת, שיניה החסרות והילוכה הכבד. 'מה את עושה?' שאלתי. 'אני מוציאה כלי נחושת מהפחים ומוכרת בשער שכם. זה לא בושה' היא אמרה 'אמא שלי אמרה לי: תאספי בזבל ואל תגנבי'. אמרתי לה שלא תלך למכור בשער שכם. 'תבואי אלי. אקנה ממך כל מה שתמצאי'.
'שלום, תראה את זה' היתה אומרת כשהיא מצביעה על קומקום נחושת שפייתו שבורה, קערה מעוקמת או צלחת סדוקה. 'שווה לפחות אלף שקל' ואני מתוך חיבה אליה ואהבה גדולה לכלי נחושת הייתי מתמקח איתה: 'קחי חמישים'. 'אלף שקל. שלום. תקשיב לי. אני אומרת לך. לא תמצ'א כזה באף חנות. קח את זה וגם את המפוטים (השגיאה במקור) האלה. ת'ביא לאישתך'. 'קחי שישים ותני לי גם את הפמוטים וגם את הקומקום'. 'בסדר. שלום. בסדר. שיהיה לך לבריאות. רק טוב. לך ולאישתך ולילדים וכולם'. 'תגיד שלום. יש לך אולי פיתה?'
פעם קניתי ממנה בכמה גרושים חלקי כלי נחושת. שבורים ממש. חסרי ערך. לא רציתי שתמשיך להסתובב ברחוב. כשהלכה, זרקתי אותם לפח שליד המאפיה. למחרת היא הציעה לי אותם שוב למכירה. מאז הייתי מקפיד לזרוק כלים שבורים בשכונה אחרת או מעביר אותם למעון בכפר אדומים. שם הם שימשו כתפאורה בארמון של אחשוורוש.
היא גרה באותו הבית שזכרתי מילדותי, אלא שבקושי ניתן לזהותו. משער הכניסה אל דלת הבית נמתח שביל צר. מתפתל בין קירות של שקיות מלאות בגדים משומשים, חפצי יד שניה וסתם זבל. אחת לכמה זמן היתה מגיעה משאית של אמניר וקונה ממנה בחצי שקל לקילו את הסמרטוטים. כשאשתי ראתה את זה נדלקו עיניה. 'צריך לעשות עליה סרט! היא מופת של מיחזור וקיימות. אולי באופן לא מודע, אבל הפעולות שלה מהוות תיקון לביזבוז הנורא של התרבות שלנו'.
אחת לכמה ימים היתה מגיעה למאפיה. נשענת על עגלת ילדים ישנה, גוררת את רגליה ומתיישבת על שרפרף ליד המדפים בכניסה. שותה כוס מים, מתלוננת על החום ומנגבת את הזיעה מהפנים בקצה המטפחת שעל ראשה. היה לה מבטא מרוקאי כבד ודעות מאוד נחרצות על אוכל של אשכנזים: 'גם אם אני אשב בכלא ארבעים שנה ויגידו לי את אוכלת גפילטאפיכס (גם זה במקור) ויוצאת. אני לא אוכלת!'. היתה מתעניינת בשלום אבי, אותו זכרה כילד של השכנים ומספרת לי על הילדים שלה. הבן שהתגרש ובא לגור איתה: 'היה נשוי לאחת פסאררה. לא יודעת לבשל בכלל!' ועל הבת שגרה במעלה אדומים ובאה לקחת אותה מידי פעם. 'היא עושה דגים מרוקאים חריפים חריפים...'.
'שלום, למה לא תקנה ממני את הזהב?' היתה שואלת שוב ושוב. 'לא נונה, אני לא רוצה את התכשיטים שלך, לא נעים לי'. 'למה לא נעים, שלום, קח את זה. לאישתך. אני צריכה כסף לחברת חשמל'. זמן רב, סירבתי. במקום זה קניתי במחיר מופרז כלי נחושת ישנים. עד שיום אחד היא אמרה לי שאם לא אקנה ממנה את הזהב היא תלך לשוק ותמכור למי שירצה. התרציתי והלכתי איתה לאלכס, בחנות התכשיטים שבשכונה. הוא שקל ובדק, ואת המחיר שהוא היה מוכן לתת, נתתי אני. כך זכתה אישתי האשכנזיה בארבעה צמידי זהב מרוקאים מקוריים. עשויים זהב צהוב, מרוקע בעבודת יד.
אני מתנער משרעפי, פונה לרחוב העמלים. הרחוב שבו שוכנת המאפיה. עכשיו הוא ריק, בעוד שעתיים יכיל שורה של מכוניות חונות ונתיב צר אחד שבו יעברו יחד עשרות ילדות בדרכן לבית ספר בית יעקב הישן ומכוניות המנסות לנסוע בשני הכיוונים.
את נונה כבר לא ראיתי למעלה משנתיים. עברה לגור אצל הבת שלה במעלה אדומים והזדקנה מאוד...
