08/07/2022
'אני רואה שעשית מספיק פיתות כדי להפוך ל'ראשישיבה'. אמר יום אחד לקוח חרדי שנכנס וראה אותי עם זקן. 'אתה רוצה שספירת העומר תמשך לנצח?' שאלתי מחייך.
'אייייי' הוא אמר נבוך, 'שכחתי שספירת העומר עכשיו....'
האמת שאני שונא להתגלח. תמיד שנאתי. יש לי פנים זוויתיות ושער עבה וחזק. כל גילוח הוא מאבק ועינוי. כבר לפני שנים עברתי למראה הזיפי. רק בימי שישי וערבי חג אני הולך לספר והוא מגלח אותי ומסדר לי את השפם. בעיניין השפם אני עדיין עוף מוזר, חריג בנוף, אבל המראה הזיפי, דווקא, נכנס לאופנה.
פעם הייתי הולך לאפרים הספר. נכנס מידי שישי ומתמסר למכונת הגילוח. על כיסא הספרים שלו שמעתי סיפורים מהשכונה. על השכן שנסע לפרס להביא אישה. נתפס וישב בכלא חצי שנה.
'מה?? עכשיו הוא עשה את זה?' שאלתי נדהם. 'בימינו?! בתקופה הזאת?
אין נשים בארץ??'
'כן' ענה לי אפרים 'ככה זה אצלם במשפחה. היה חייב להביא אישה מהבית. מפרס. אבל בסוף הוא ברח והגיע לכאן חזרה'.
'לא יאומן' מלמלתי. 'לא יאומן'.
עם השנים נדדתי בין ספרים שונים, אבל לאחרונה נלכדתי בידיו של נחום. איש קטן. רזה. שיער שיבה בתספורת 'הלוואה וחיסכון' שכבר מזמן לא רואים במחוזותינו (מלבד על ביבי...).
בימים טובים הוא לא נח לרגע. המספרה, על שלושת כסאותיה הגבוהים, והמראה שמול כל אחד מהם, עמוסה בלקוחות מהבוקר עד הערב. נחום, וקובי, העוזר לו, עוברים מראש לראש, בלי לעצור. בקורונה, באו רק החברים. יושבים על הספסל מאחור. שותים תה. מספרים בדיחות. נזכרים בירושלים של פעם. באנשים שכבר עברו מן העולם. מגלגלים שוב עלילות גבורה. מחשבים כמה כסף היה להם אז, וכמה נשאר היום. מרחמים יחד על אבי. 'איי. היה שנסונר מצליח. היה שר בחתונות ובר-מצוות. הרוויח 'בוכטות' של כסף. יום אחד החליט לעשות קריירה בצרפת. חזר משם אחרי כמה שנים בלי כסף ובלי החלום'.
ברקע מוזיקה מרוקאית. מעבירים את הזמן...
נחום כבר עבר את השבעים, אבל עוד זוכר את תקופת התלמדותו במקנס שבמרוקו. בן 12 היה כששלח אותו אביו ללמוד את המקצוע אצל אחד הספרים בשכונה. 'כמה טוב היה לנו שם' הוא נזכר ומתפייט. 'הכל היה טוב..'
לפני חודש נסעו יחד לגיאורגיה. ארבעה ימים. 'היה דיל טוב. שתיים עשרה בלילה ראיתי שיש כרטיס טיסה, הכל כלול, לגיאורגיה ב 400 ₪. מה? לא ניסע?' 'הרמתי טלפון לאשר שאלתי אם הוא בפנים אמר לי כן ומיד הזמין גם הוא. שלום, בפעם הבאה אני אגיד לך ואתה תבוא איתנו!'
'נסעתם עם הנשים?' שאלתי. 'מה פתאום! מה יש לנו איתן רק עושות צרות. שישארו בבית. אני יגיד לך את האמת צריך להתאוורר מידי פעם'.
כשהיו צעירים אישתו היתה מגיעה כל יום ומביאה אוכל לצהרים. לפעמים היו אוכלים יחד. דווקא עכשיו כשנותרו רק שניהם לבדם הלכה החברות. כל אחד לעצמו. חיים לבד בבית אחד.
יום אחד העבודה במאפייה התארכה והתעכבתי. 'איפה אתה?!' אני שומע שאלת נזיפה מכיוון הדלת. 'כמה אני צריך לחכות לך? הקפה מתקרר. כולם מחכים לך'. 'מיד מגיע' התנצלתי. 'אוהב אותך הרבה' הוא אמר והלך. 'איך אתה מסתדר איתו??' שאל הבן שלי 'אתה היחיד בכל השכונה!' חייכתי בהתנצלות. זה המגנט, חשבתי, המגנט למוזרים שאישתי טוענת שיש לי. סיימתי במהירות את עיסוקי והלכתי אחריו.
'תגיד לנחום, שיסדר לך יותר טוב את השפם' מוסרת לי אישתי בשיחת טלפון 'ושיגלח את הפינות, שלא תיראה כמו ג'ינג'יס חאן'. 'בסדר' אני אומר לה, אבל יודע שנחום יעשה בדיוק מה שנראה לו לנכון. חבל להתווכח.
