14/07/2016
בוקר (לא ממש בהיר...) אחד, לפני כמעט חצי שנה, הפסקתי לאפות.
פעם אחר פעם תיארתי כאן את התשוקה שלי לאפייה, ההתמכרות שלי לריחות האפייה, ההנאה האינסופית ממרקמים ושילובים וטעמים.
ואז, ממש בן לילה, בלי שום הכנה מוקדמת, הכל השתנה.
החדשות הטובות, שהתבררו תוך זמן קצר, הן שאני בהריון!... החדשות הפחות טובות, הן שאני נמנית על מיעוט של נשים שההריון שלהן מלווה בתופעות לוואי קיצוניות יותר מאחרות.
חודשים (ארוכים כאורך הגלות) כמעט שלא הצלחתי לצאת מהמיטה. חודשיים לא הצלחתי לאכול. אני - שהאוכל הוא חלק בלתי נפרד ממה שמניע אותי, מפעיל אותי, משמח אותי - אני לא הצלחתי לאכול!!! או לראות אוכל, או להריח אוכל, או לגעת בו, ואפילו לא לחשוב עליו....
אין שום דרך (ובאמת שניסיתי) להסביר את התחושות, חוסר האונים וחוסר התכלית שבסיטואציה כזאת למי שלא חווה אותה על בשרו. התגובות לרוב מסתכמות ב ״כולן עוברות את זה״ או ״תחליטי שאת מרגישה טוב ותרגישי טוב״, ואין תסכול גדול יותר. הזמן לא זז. הימים פשוט לא עוברים. התחושה היא שזה כנראה לא יעבור לעולם. והנחמה הענקית באמת היא שהנסיבות הן טובות, מצוינות, מדהימות, ויש תמורה בלתי נתפסת ועצומה בסופו של מסלול החתחתים הזה... 😏
לצד זה, המחשבות שלא נותנות מנוח לגבי הפטיסרי שלי - זה שהקמתי בשתי ידיים, בעבודה סיזיפית בלתי נגמרת, והיה בלי צל של ספק ה-בייבי שלי. מה יהיה עליו כשאני לא מסוגלת לעבוד???
נאלצתי לעבור הליך חשבון נפש מזורז. סדרי עדיפויות, שאיפות מקצועיות, שיקולים כלכליים, הגשמה עצמית - כל מה שהיה כל כך ברור, מוכר וידוע, הפך לסימן שאלה, שבימים הראשונים (ואולי עד היום...) קשה לי לספק עבורו תשובות חד משמעיות.
עם זאת, הבשילה ההבנה, ולאחריה גם ההשלמה - בשלב זה של חיי אני חייבת לוותר על הפטיסרי. הפרפקציוניזם הידוע שלי לא יאפשר לי לנהוג אחרת, ואין שום ספק שבייבי קטנה אחת חשובה ברגע זה פי מיליון מהבייבי ההוא, יקר ומשמעותי ככל שיהיה.
אז היום, כשהבייבי ואני כבר בחודש שישי, הבייבי ״ההוא״ סוגר את שעריו. בהחלטה משותפת, ולאחר הרבה מחשבה, החלטנו לסגור את החנות, ״שיבולים״, יחד עם הפטיסרי, ואנו מעבירות את המושכות הלאה, למי שבעינינו תבצע עבודה מצוינת בשימור המקום והצביון המיוחד לו כפי שניסינו לייצר לאורך השנה האחרונה.
אני מודה שקשה לי להתקרב לשם, לדלת החנות, וודאי שאינני מסוגלת להיכנס למטבח שהעברתי בו אינספור שעות, לא יכולה להסתכל על הוויטרינה הריקה. זה עדיין קצת כואב מדי. ומאז ומתמיד שנאתי פרידות....
אז בלי להיפרד..., אני חייבת לומר תודה גדולה לתושבי בנימינה, שקיבלו אותנו בחיבוק ענק ממש מן הרגע הראשון, וגרמו לכך שכמעט אף פעם לא הצלחתי לעמוד בקצב הייצור...
תודה לצוות המדהים שעבד איתי - בראש ובראשונה לנתנאל, שהיה שותף אמיתי למסע הזה למן היום הראשון והפך לחלק בלתי נפרד מן העשייה, וכמובן גם לנועם ונועה, שהצטרפו בהמשך, ותרמו להצלחת המקום מתוך מחויבות אמיתית ועמוקה.
תודה לבן הזוג התומך שלי, שהיה שם איתי, ברגעי האופוריה וגם ברגעי הייאוש, ותמיד ידע לומר את המילה הנכונה כדי להכניס אותי לפרופורציות.
תודה למשפחה שלי - אבא שלי ואחי המדהימים שהתגייסו למשימה, האמינו בי ועשו ה-כ-ל כדי שהחלום יהפוך למציאות! ויותר מכולם, לאמא שלי, האחת והיחידה, שבאמת אין כמוה בעולם - שהצטרפה אליי למסע הזה, באומץ וחריצות אין קץ... שהעבירה את ״שיבולים״ המיתולוגית לאחר מעל לשני עשורים מחיפה לבנימינה, רק כדי להגשים את החלום המשותף... שהצליחה להכיל אותי גם בימים הקשים, המתוחים, והלחוצים ביותר שלי... ועבדה ימים כלילות כדי לשמר את המקום, כשאני נאלצתי להרפות...
אני מקווה בכל לבי שאצליח להיות אמא כזו עבור בתי שלי.
זהו, די לרגשנות, הלאה לאתגר הבא!....
